<h1>סמ"ג עשין סימן ק"ט</h1>
<h2>דף יח:</h2>
העדים עד שלא נחקרה עדותם יכולין לומר מבדים אנחנו כדתניא בתוספתא (כתובות פ"ב ה"א) ובירושלמי דפרק שני דכתובות (דף י"א א') אבל לא אחר שנחקרה עדותן. וכן העדים החתומין על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהן, בד"א כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהם כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל אם אי אפשר לקיים השטר אלא מפיהם ואמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו או קרובים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר (רמב"ם עדות פ"ג ה"ו ע"ש) כדאיתא בכתובות בפרק שני, אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שוחד לקחנו על עדות זו אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אא"כ יעידו עליו עדים שהוא רשע (שם ה"ז).
<h2>דף כ.</h2>
אע"פ שקיום שטרות מדבריהם אמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ' א') שקיום שטרות בשלשה לפיכך אין מקיימין שטרות בלילה מפני שהוא כמו דין, ובאחד מחמשה דרכים מתקיים השטר בבית דין, הדרך האחת שיהו הדיינין מכירין כתב ידי העדים, הדרך השניה שיחתמו העדים בפניהם, הדרך השלישית שיעידו החתומין לפניהם כל אחד על [כתב] ידו, הדרך הרביעית שאם מתו עידי השטר או הם במדינה אחרת יבאו עדים אחרים ויעידו על כתב ידם שהוא זה, הדרך החמשית שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכין בית דין אותו הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויהיה דומה זה לזה, ואמרינן בפרק שני דכתובות (כ' א') שאין מקיימין את השטר משטרות אחרות אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם, על ידי שטרות אלו (רש"י) שלשה שנים ובשופי בלא שום עירעור או משני שטרי כתובות והוא שיצאו אותם שטרות מתחת ידי אחר ולא מתחת יד זה שרוצה לקיים שטרו שמא הוא זייף את הכל וכן מקיימין את השטר משטר שקראו עליו ערער והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו (ע"פ רמב"ם עדות פ"ו הל' א'—ג' ע"ש ובכס"מ). ואומר רבינו יעקב (תד"ה דלמא) שכל אלו הדברים מדברים כשאין אנו מכירין חתימת ידי העדים בטביעות עין אלא על ידי דימוי חתימה לחתימה שגבינו על ידה ממון אחר אבל כשמכירין חתימת העדים בטביעות עין שראינו כתב ידם אם היה שם זיוף כלל היה ניכר אפילו כחוט השערה. וקשיא לי שהרי רבא טעה בחתימתו בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ז א'). גרסינן בירושלמי דראש השנה (דף ט"ו ב') קרא ערער על חתימת העדים ועל חתימת הדיינין רצה לקיים על חתימת העדים מקיים על חתימת הדיינים מקיים לפיכך כתב רבינו שמשון שצריך להכיר חתימת הדיינין [החתומים] בשטר מקוים וכן משמע עוד בירושלמי דגיטין (דף נ"ג א').
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים ומסקינן אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא אחרים הזכירוהו ונזכר, אמנם אם הזכירו התובע מעצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד אא"כ היה התובע תלמיד חכם.
<h2>דף כא:</h2>
מה שאנו אומרים (כתובות כ"א ב' ותד"ה הנח) כי בדאורייתא אין עד נעשה דיין נראה דאין שייך לומר כן אלא דווקא בעד שצריך להעיד בפיו דהא טעמא דאין עד נעשה דיין נראה או משום דבעינן עדות שאי אתה יכול להזימה וכיון שהעדים עצמם דיינים לא ירצו לקבל הזמה על עדותן, שמזה הטעם אומר בירושלמי (סנהדרין דף י"ח א') שקרובי הדיין פסולין להעיד ורב אלפס הביאו במסכת סנהדרין (דף ח' ב'), או כדפירש רבינו שמואל (ב"ב קי"ד א' ד"ה ואין) משום דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' שני האנשים אלו העדים, לפני ה' אלו הדיינין, דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין ולא שיהיו הן עצמן דיינין, וטעמים אלו אין ענינם אלא בעד המעיד בפיו אבל במי שנתכוון להעיד מה לנו בשביל שנתכוון להעיד.
<h2>דף כו:</h2>
בפרק קמא דמכות (ו' ב' ע"ש) אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה בדיני נפשות שנאמר לא יומת על פי עד אחד מאי על פי עד אחד אילימא על פי עד אחד ממש מרישא דקרא שמעת ליה על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אלא מאי אחד אחד אחד, תניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה בזמן שאין רואים זה את זה אין מצטרפין. אמר רבא אם רואים את המתרה והמתרה רואה אותן מצטרפין. אבל בדיני ממונות עדות מיוחדת כשירה היא. ותניא בפרק זה בורר (סנהדרין ל' א') ובכמה מקומות לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה, פירוש זה אומר בפני הודה לו וזה אומר בפני הלוה לו [או בפני הודה לו], ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו. ופוסק שם (ל' ב') רבא הלכה כרבי יהושע בן קרחה, ונהרדעי אמרי שם דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין כגון זה אומר בפני הלוה לו מנה ביום ראשון וזה אומר בפני הלוה לו מנה ביום שני דמכל מקום תרוייהו אמנה קא מסהדי וכן פוסק רב אלפס (שם). אמנם בפרק השולח (גיטין ל"ג ב') משמע דרב אשי סובר כרבנן שמקשה מדבריהם על מחלוקת דרבי ורבי שמעון בן גמליאל. וגם הלכה כרבי נתן שהרי רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין דכתובות בפרק שני (כ"ו ב') סובר כרבי נתן.
<h2>דף כח.</h2>
קיום שטרות בקרובים כשר דתנן בפרק שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנם נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי, ומפרש בהלכות גדולות (דף קי"ד ב') מאי טעמא כיון דקיום שטרות דרבנן הוי התם עדות מעליתא דקרוב אצורתא דחתימה קמסהיד, לפיכך שטר שחתמו בו ראובן ושמעון ומתו או שהלכו למדינת הים ובא בנו של ראובן ואמר זה כתב ידו של אבא ובא בנו של שמעון ואמר זה כתב ידו של אבא הרי יש כאן עד אחד על כל חתימה וחתימה ואם נצטרף עמהם שלישי והעיד על כתב יד שניהם הרי נתקיים שהרי צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה (ע"פ כתובות כ"א א'). אמר האחד זה כתב ידי שנאמן כרבנן בפרק שני דכתובות (כ' ב') והעיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר מן השוק על כתב יד השני לא נתקיים וכן דן רב אשי בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ז א') שהרי שלשת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים, והוא הדין אם הראשון נצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת יד השני שלא נתקיים שהרי שלשת רבעי הממון יוצאין על פי עד אחד (ע"פ לשון רמב"ם עדות פ"ז ה"ד) ואין כאן על פי שנים כדאיתא בפרק שני דכתובות (כ"א א'). עוד שם בפרק שני דכתובות (כ"א, ב') שלשה שישבו לקיים [את] השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר, עד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם שעד נעשה דיין בקיום שטרות שהוא מדרבנן אבל לא אחר שחתמו שהרי חתמו שקר במותב תלתא הוינא.
